עץ שניטע בין שתי חצרות לשמש כגדר חיה וגם לאכילת הפירות

שאלה

הרב שלום, משנה א מסכת ערלה פרק א' מדברת על פטור מן הערלה לעצי פרי שנטעו לשימוש כגדר. אשמח לדעת מה נפסק להלכה עבור המקרה הבא: שתלתי עצי פרי בקצה החלקה שלי מתוך מטרה לשמש כגדר + הסתרה עם החלקה של השכנים וגם להנות מהפירות. האם הפירות החיצוניים (הפונים לחלקה של השכן, וחלקם אף נכנסים לחלקה של השכן) פטורים מערלה ו/או דברים נוספים? בכבוד רב, דורון.

תשובה

הרב אהוד אחיטוב | ד' כסלו תשע"ח 8:56

תשובה:

עצי פרי שניטעו שלא למטרות אכילה; אלא למטרות בנייה, הסקה, או גידור השטח וכדו'[1] – הפירות מותרים באכילה, וכן נפסק להלכה ברמב"ם[2].

אולם בירושלמי[3] הובאה דעה שהפירות מותרים אך ורק אם ניכר מבחינה חיצונית שהעץ לא ניטע לצרכי מאכל. דעה זו לא הובאה להלכה לא ברמב"ם ולא בספר החינוך[4], אך היא הובאה בר"ש וברא"ש[5] חלק מהמפרשים וכן בטור ובשו"ע[6] :

"הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבניין, פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבניין שמשפה הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור...."[7].

יש לציין שלא רק שורה של עצים הנטועה בצפיפות כ"גדר חיה" נחשב כהיכר של נטיעה לסייג, אלא גם כשנטעו עץ בודד בפרצה שבגדר נחשב הדבר כנטיעה לסייג[8].

אולם במשנה מובאת דעת רבי יוסי שאם חלק מסויים העץ ניטע לצורך אכילה וחלקו השני ניטע לצורך גידור החצר אזי הפירות שגדלים בחלק המיועד לסייג לא חלים עליהם דיני ערלה, וכך נפסק להלכה ולמעשה[9] .

ואם כך היה במקרה שלכם, שהעץ ניטע כהשלמת גדר הקיימת בין החצר הפרטית שלך לחצר חברך מתוך מטרה לאכול רק מהפירות הגדלים בחלק הפונה לחצרך, ואילו אינך מעוניין בפירות הגדלים בחלק הפונה לחצר חברך, אז רק על החלק הפונה לחצרך יחולו דיני ערלה, ואילו הפירות הגדלים בחלק הפונה לחצר חברך מותרים באכילה גם בשלוש השנים הראשונות. אלא שמן הראוי לסמן את שני חלקי העץ על מנת שלא להיכשל באכילה של פירות מהחלק השני של העץ[10].

 

אולם אם כל העץ כולו ניטע לשמש למטרה כפולה בו זמנית, כלומר שאותם ענפים ישמשו הן לפירות והן לסייג או לקורות, במקרים אלו חל איסור ערלה על הפירות משום שהוא עירב בנטיעה "מחשבת חיוב", כדברי הירושלמי (ערלה פ"א ה"א) המציין מספר מקרים בהם חייבים בעורלה בגלל ש"עירב בו מחשבת חיוב". בכך מבאר הירושלמי מדוע כאשר אדם קובע בדיוק איזה חלק של האילן אמור לשמש לאכילת הפירות ואיזה חלק הוא רוצה שהוא ישמש כסייג שבאותו מקרה הוא פטור, לבין המקרים שכל האילן כולו משמש הן לסייג והן לפירות וכך מובא בירושלמי (שם):

"נטעו לסייג וחישב עליו למאכל בא במחשבה... למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימינו. נטעו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך חישב עליו למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב יהא חייב. והתנינן רבי יוסי אומר אפילו הפנימי למאכל [דף ב עמוד ב] והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. תמן למאכל למאכל לעולם. לסייג לסייג לעולם. ברם הכא מכיון שעירב בו מחשבת חיוב יהא חייב".

וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' כג):

"הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין, פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור, ואפילו אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו, וצדו השני לאכול, את שלצורך אכילה חייב, והשאר פטור. ואם חשב עליו אחר כך לאכילה, חייב בערלה וברבעי, ומונין לו משעת נטיעה..".

חשוב לציין שהירושלמי ובעקבותיו השו"ע עוסקים במקרה בו אדם נטע לסייג ואחר כך "עירב בו מחשבת חיוב" שחייב בערלה.

ואם כך הדין בעץ שניטע מתחילה רק לסייג מועילה "מחשבת חיוב" לחייבו מכאן והלאה באיסור ערלה, כל שכן במקרה שאנשים נוטעים צמחים "כגדר חיה" ומעוניינים שהם ישמשו לשימוש כפול, שבוודאי שיהיו חייבים בערלה.

לסיכום: התשובה לשאלתך תלויה בכוונתך בשעת הנטיעה: אם כשנטעת את העץ, היה לך ברור איזה חלק של העץ מיועד רק לסייג ואיזה חלק מיועד גם למאכל, שאז החלק שפונה אליך חייב כי התכוונת לאכול את פירותיו, והחלק כלפי חברך פטור מערלה.

אולם אם התכוונת כוונה כללית שיהיה גם לסייג וגם לפירות – אז כל פירות העץ חייבים בערלה.

 

בברכת התורה והארץ

אהוד אחיטוב


מקורות:

[1] מסכת ערלה פ"א מ"א.

[2] הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"י ה"א

[3] ירושלמי (ערלה פ"א הל' א) ועי' חזו"א שמספק שמא חיוב זה הוא מן התורה, כי בכדי להפקיע איסור ערלה צריך הוכחה מעשית שהנטיעה היא לסייג. אולם למנחת חינוך (רמו אות ג) פשוט שזהו איסור דרבנן.

[4] פרשת קדושים מצווה רמו

[5] בפירושם למשנה מס' ערלה פ"א מ"א וכתב המנחת חינוך מצווה רמו אות ב' שנראה שהצורך בהיכר שזה ניטע לסייג וכדו' זהו רק מדרבנן, אולם החזו"א (זרעים דיני ערלה אות יג מסתפק בדבר שאולי זהו תנאי מהתורה, שהרי באופן עקרוני כל נטיעה בשנים הראשונות אסורה, ובכדי להפקיע איסור זה לא די במחשבה אלא גם במעשה ותנאי זה יכול להתקיים אך ורק אם יש היכר באופן הנטיעה כפי שפירש הירושלמי.

[6] יו"ד סי' רצד סעי' סעי' כג

[7] בביאור דברי הרמב"ם כתבו המפרשים שלדעתו דברי הירושלמי לא נאמרו אלא לדעת רשב"ג בסוגיה, אך לדעת רבנן שהלכה כמותם סובר הרמב"ם שאדם שנוטע לסייג וכדו' פטור מעורלה גם כשאין הדבר ניכר.

[8] כפשט השו"ע (שם) חזו"א דיני ערלה אות יג, וכן מוכח מהמעשה בחסיד שהובא בגמ' (שבת קנ ע"ב).

[9] כדעת רבי יוסי במשנה ערלה פרק א משנה א. אמנם הרע"ב כתב שאין הלכה כר' יוסי כרמב"ם בפירוש המשנה במהדורה הראשונה, אך במהדורה השלישית של פירושו וכן בהל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"א פסק הרמב"ם כר' יוסי וכן פסק השו"ע סי' רצד סעי' כג. או משום שיתכן שרבי יוסי אינו חולק על ת"ק אלא רק מפרש דבריו, כפי שביארו הכס"מ הל' מע"ש ונט"ר פ"י ה"א, התוס' יו"ט פ"א מ"א והרש"ש ערלה פ"א מ"א ד"ה בר"ש. או כפי שביאר בהון עשיר פ"א מ"א ד"ה רבי יוסי שפסקו כרבי יוסי שהרי הירושלמי דן בדבריו ומוכח שפסק כמותו.

[10] עפ"י ירושלמי פ"א ה"א: "כיצד הוא יודע א"ר יונה מביא זמורה ומסיים עד כאן לסייג", אמנם דברי הירושלמי לא הובאו להלכה ברמב"ם ובשו"ע ובנוסף לכך מדברי החזו"א (ערלה סי' א ס"ק ח ד"ה כיצד) שבמקרה כמו שלנו אין צורך לסמן כי החלוקה ברורה כבר מתחילת הגידול. אך לכאורה צריך להיזהר שבזמן הקטיף של הפירות שלא יקחו מהחלק האסור בערלה, וכן כתב בספר עץ השדה (עמ' קעב סעי' יא).