מהי ערבה

שאלה

בבואנו לדון אלו מינים כשרים למצוות ארבעת המינים, עלינו להתבונן כיצד חכמים ביארו את הסימנים שהתורה אומרת (ויקרא כג מ):

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל.

וכבר כתב המשנ"ב (סי' תרמז ס"ק ו):

הנה כמה פעמים מלקטין ערבות נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, וצריך הקונה להשגיח על זה...

 

אם כן- מהי ערבה?

 

 

תשובה

הרב יהודה הלוי עמיחי | אלול תשע"ב

א. מין הגדל בנחל

הגמרא (סוכה ל"ד ע"א) אומרת שההגדרה היסודית של הערבה היא: "ערבי נחל" - הגדלין על הנחל, הגמ' מביאה ריבוי מהמילה "ערבי נחל" שגם "ערבי בעל" ו"ערבי הרים" נחשבים כערבה.

           

התוס' (לד ע"א ד"ה ורבנן) כתבו שלכתחילה יש ליקח ערבה מהנחלים, שהרי אם אנו לומדים מ"ערבי נחל" שיש ליטול שתי ערבות, אין אנו יכולים לדרוש דרשה נוספת לרבות ערבה של הרים וערבה של בעל. וכן גם משמע מדברי רש"י שכתב שערבות הגדלות בנחל הן עיקר המצוה, ובדיעבד יוצאים גם בערבות הגדלות של בעל ושל הרים.

           

הרא"ש חולק וסובר שאין הידור בלקיחת ערבות מהנחלים, ולא ראינו מהדרין להביא דווקא ערבות הגדלות בנחל. והריבוי מ"ערבי נחל" פירושו סוג ערבה שגדלה בדרך כלל ליד נחלים; ולאפוקי צפצפה, שעיקרה גדלה בהרים. ולכן אין צורך כלל בריבוי לערבה הגדלה בהרים ובבעל, שהרי לא הכשרנו מקום אלא מין ערבה שרובה גדלה בנהר. וכן נראה מלשון הרמב"ם[1](הל' לולב פ"ז ה"ג) שכתב:

ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נאמר ערבי נחל, אפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר.

השו"ע (סי' תרמז סעי' א'), בעקבות ראשונים אלו, לא הזכיר כלל מנין לקחת את הערבה. מדברי הט"ז (ס"ק ב) משמע שאדרבא יש למקום לקחת משל בעל או הרים, להשמיע חידוש זה, שאפילו ערבות אלו כשרות. המשנ"ב (ס"ק ג) כתב שמדברי הט"ז משמע רק שאין צורך לדקדק להדר לקחת משל נחל.

            

לסיכום, אין צורך ליקח מעצים הגדלים בנחלים, אלא שסוג העץ הכשר לערבה צריך שבדרך כלל יגדל ליד נחלים. ומי שרוצה להדר, יקח מהגדל בנחלים.

ומכאן נפק"מ לעץ האיקליפטוס. מכיון שהוא גדל על מקורות מים, הרי שמבחינה זו הוא יכול להיות מתאים לדרישת חז"ל שגדל בנחלים.

 

ב. מקור להגדרות הערבה

את הגדרת הערבה אנו לומדים בגמרא (סוכה לד ע"א) מתוך ההבחנה בין הערבה הכשרה  והצפצפה הפסולה:

ת"ר: איזהו ערבה ואיזהו צפצפ?

ערבה- קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק.

צפצפה- קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל.

נשאלת השאלה מנין לנו סימנים אלו?

הרמב"ם כתב (הל' לולב פ"ז ה"ד, הקדמה לפיה"מ):

כל הדברים האלו, מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו...

אולם למרות  שזו הלכה למשה מסיני, כבר כתב הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ):

עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת (פירושי התורה שנאמרו למשה בסיני), הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים, בדרכי הדין והאסמכתאות והרמזים וההוראות שיש במקרא.

וא"כ עלינו למצוא את המקור לשלשת הסימנים שהובאו לערבה, והאם יש ביניהם סימנים קובעים יותר? האם הסימנים הללו הם הקובעים או שהשם הוא הקובע?

נראה להסביר ששלושת הסימנים הם לימודים מהנאמר "ערבי נחל". אין כאן תיאור של הערבה, אלא מתוך דברי התורה "ערבי נחל" אנו לומדים מהי הגדרת הערבה. מהמילים "ערבי נחל" אנו לומדים שהעלים צריכים להיות משוכים כנחל ושלא יהיו בהם בליטות מיוחדות אלא שפיהם יהיה חלק. אנו גם לומדים שהגדל על הנחל, הקנה שלו הוא אדום.

           

הגמ' הביאה תחילה שתי ברייתות. בראשונה נאמר:

"ערבי נחל" - הגדלין על הנחל. דבר אחר: "ערבי נחל" שעלה שלה משוך כנחל...

משמע שהסימן המרכזי הוא "משוך כנחל". ואילו בברייתא השניה הובאו שלושה סימנים, ונאמר בה:

ערבה - קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק.

ולכאורה קשה, כיצד בברייתא אחת ישנו תנאי אחד ואילו בברייתא השניה ישנם שלושה  תנאים?

           

נראה שבלימוד הראשון - "ערבי נחל הגדלין על הנחל" - כלול גם התנאי של קנה אדום, שהרי זהו תיאורו של העץ.  ובלימוד השני - "ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל" - כלולות ההגדרות של העלה המשוך כנחל ואין לו פגימות כמסור.

           

לפי זה יש לומר שהסימנים הם הקובעים את הגדרת הערבה, וכל עץ הגדל עפ"י רוב במקום מים, ויש בו הסימנים: קנה אדום ועלה משוך וחלק (או מעט פגימות כמגל) - הרי זו ערבה כשרה.

 

ג. האם יש מינים בערבה

בהלכות כלאים אנו יודעים שישנם מינים וישנם זנים, דהיינו: ישנם דברים שהם כלאים זה בזה מכיון שהם שני מינים, למרות שבתכונות מסויימות הם קרובים זה לזה; וישנם שהם מין אחד, ואם אין פער גדול ביותר בתכונותיהם הרי הם מותרים בהרכבה זה בזה (רמב"ם כלאים פ"ג ה"ו-ה"ט).

בבואנו לדון לענין הערבה עלינו לברר האם יש לנו סימן מסויים שמגדיר עץ כמין ערבה והאחר שאינו מין ערבה. ונראה שבשאלה זו נחלקו רש"י והרמב"ם:

רש"י (סוכה לג ע"ב) בביאורו ל"צפצפה" שהיא פסולה לארבעת המינים כתב:

צפצפה - מין ערבה... ופסיל לה מקרא.

אפילו הצפצפה שניתנו בה סימנים איננה מין אחר מהערבה, אלא היא ערבה פסולה. ויש לבאר מדוע הדגיש רש"י שהצפצפה היא מין ערבה, שאם לא כן, מדוע תלמדנו המשנה שהיא פסולה, הלוא אינה בכלל ערבה?

           

לעומת שיטת רש"י, מדברי הרמב"ם והמאירי אנו למדים שהצפצפה אינה ממין הערבה, וז"ל הרמב"ם:

ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל.... ויש שם מין אחר דומה לערבה.

וכן כתבו המג"א (סי' תרמט ס"ק כא), והמשנ"ב (סי' תרמז ס"ק ד).

 

ד. הגדרת מין הערבה

ברור ששמות העצים אינם ראיה כלל להגדרת המינים, שהרי הגמ' (שבת לו ע"א) אומרת שהחליפו את השם ערבה בצפצפה וכן להיפך. וכן נאמר בסידור רב עמרם גאון (עמ' רלו), שבארץ ישראל קוראים לערבה הכשרה "צפצפה", ולערבה הפסולה קוראים "ערבה"; ואילו אנשי בבל קוראים הפוך. ומכאן שאין השם קובע, אלא הסימנים הם הקובעים.

 1. דעת רש"י

כפי שהבאנו (אות ג) דעת רש"י היא שהצפצפה נכללת במין הערבה. ולפי"ז מין הערבה הוא עץ מסויים וידוע שיש עליו מסורת, והוא כולל בתוכו זנים שונים, שחלקם כשרים לארבעת המינים וחלקם פסולים בגלל שינויי הסימנים.

לפי הסבר זה נראה שכל מין חדש שאין אנו יודעים עליו דבר איננו כלול בהגדרת "ערבי נחל".

2. דעת הרמב"ם

לפי המובא בגמ' (לד ע"א) הצפצפה היא בעלת קנה לבן, ועלה עגול, ופיה כמגל. הרמב"ם (הל' לולב פ"ז ה"ד) העתיק את לשון הגמרא, אבל שינה וכתב "ופיו דומה למסר". והקשו המפרשים: מדוע שינה הרמב"ם מלשון הגמ'?

ונראה לומר שמקור דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא (סוכה פ"ב ה"ט) והירושלמי (פ"ג ה"ג): 

איזהו צפצף? העשוי כמין מסר.

איזהו ערבה כשירה? קנה שלה אדום ועלה ארוך.

איזהו ערבה פסולה? קנה שלה לבן ועלה שלה עגול.

עולה מכאן שיש לחלק בין סימני הקנה והעלה, שהם סימנים בתוך סוגי הערבה, ואילו כשהעלים הם כמסר הרי זו צפצפה. ומכאן משמע שהצפצפה היא מין אחר לחלוטין, אלא שיש לה דמיון לערבה.

ויש להקשות על הרמב"ם מדברי הבבלי. כי בעוד שבבבלי מובא שהעלה של הצפצפה הוא כמגל, הרמב"ם כותב שעלה הצפצפה הוא כמסר. אולם כבר כתב הכפות תמרים (לד ע"א ד"ה הצפצפה) שדברי הברייתא, שבצפצפה העלה כמגל, נאמרו לפני שידענו את החילוק בין מגל ומסר, אולם למסקנה גם לדעת הבבלי בצפצפה העלה הוא כמסר.

           

ברור שבליטות קטנות מאד אינן נחשבות להיות כמסר, ולכן אין כאן שינוי מין והרי זה כשר, כדין ערבת "חילפא גליא", שאין פגימותיה ניכרות, ולכן היא כשירה.

מתוך דברינו אלה עולה שלשיטת הרמב"ם צורת העלה, אם כמגל או כמסר, היא המגדירה את המין. לעומת זאת, צבע הקנה (אדום) והצורה המשוכה של העלה אינם מגדירים את המין אלא קובעים את הכשרות או הפסול של הערבה.

          

 לסיכום, לשיטת רש"י, כל מין חדש, שאין אנו יודעים שהוא ממין הערבה, אין להחשיב אותו כערבה. ולשיטת הרמב"ם המין נקבע לפי צורת הפגימות של העלה: כאשר העלים משוננים כמסור הרי זו צפצפה הפסולה, וכאשר העלה חלק, הרי זה מין ערבה.

 

סיכום

לכתחילה עלינו לקחת ערבות שהם גדלות בנחל, ומקובל מדור דור שהן הערבה שהתורה ציוותה עליהן, ויש בהן את כל סימני הכשרות: שהקנה אדום, העלה משוך ואין בו פגימות הדומות למסור[2]. אולם בדיעבד, כשאין אפשרות להשיג ערבות מקובלות שיש בהן את כל סימני הכשרות, יש לסמוך על דעת הרמב"ם ולהתיר ענפים הבאים מעץ האיקליפטוס שגדל על המים, והוא בעל קנה אדום, ועלים משוכים וכן פיו חלק[3].



[1] עיין בב"י (סי' תרמז ד"ה והגדילה) ובקרבן נתנאל (ס"ק ק) שנשאו ונתנו בדעת הרמב"ם. כדברי הרא"ש כתבו גם הר"ן (ד"ה חלפא גליא) והמאירי.

[2] לדעת רש"י מסור מוגדר כשיש לו שתי פגימות, האחת מכאן ואחת מכאן, כפגימות הסכין.

           

דעת הרמב"ם היא שמסור היינו פגימות גדולות. לפי יסוד זה, הערבה הבוכיה, הדומה בגידולה לערבה רגילה משוכה ובעלת קנה אדום - פסולה, שהרי פיה עשוי כמסר והבליטות חדות.

[3] וכן כתב אמו"ח הרב פתחיה מנקין זצ"ל (ארחות פתחיה עמ' 47), ובס' "כשרות ארבעת המינים" (עמ' קכט) הביא בשם מהרי"ל דיסקין זצ"ל שיש להתיר את ענפי האיקליפטוס.