נתינת זרוע לחיים וקיבה בימינו

נתינת זרוע לחיים וקיבה בימינו

כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה תדרשנה לפי שהיא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפים רדוף אחרי' לעשותה שהמצוה מקטרגת ואומרת כמה גרועה אנכי שנתעלמתי מכל וכל. ספר חסידים (סימן קה)

הרב יעקב אפשטיין | תשרי-חשוון תשס"ה

 

א. חובת הנתינה

נאמר בפרשת שופטים (דברים יח, ג): "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה".

בשו"ע נפסק (יו"ד סי' סא סע' א): "חייב ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה של שור ושה". ובהמשך (סע' כא) פסק: "מתנות נוהגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ, וכן נהגו".

עולה בפשטות שמצוה מן התורה בימינו לתת מתנות כהונה – זרוע לחיים וקיבה מכל בהמה שנשחטה, בין  בהמה גסה ובין בהמה דקה בא"י, ובחו"ל לא נהגו בנתינתן.

חובת הנתינה מוטלת בין על השוחט ובין על בעל הבהמה כאמור בשו"ע (סע' כח): "השוחט בהמת ישראל חבירו, חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן, הגה: מיהו טובת הנאה לבעלים והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה (ב"י בשם הר"ן)".

 

ב. איסור אכילה מבהמה שלא הורמו מתנותיה

האיסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה הוא איסור מדרכי חסידות. נאמר במסכת מגילה (כז ע"ב): "שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש... ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים. ולית הלכתא כוותיה".

וכן דורשת הגמרא בחולין  (לז ע"ב) על הנביא יחזקאל: "ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד)... ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה".

הרי"ף כתב להלכה (חולין מה ע"ב): "אמר רב חסדא האי כהנא טבחא דלא מפריש מתנתא בשמתא ליהוי... והא דאמר ר' יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה וכל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים לית הלכתא כותיה דמתנות אין בהם משום קדושה אלא חובת טבח הן ואי לא יהיב להו הוא ניהו דקאים באיסורא אבל בישרא שרי וגרסי' נמי סוף הדין פירקא והרי מתנות דלא טבלי אלמא דבר ברור הוא דמתנות לא טבלי וכן הילכתא". וכך נפסק בשו"ע כפי שהובא לעיל (שם סע' לא).

אמנם תוס' בחולין (קלא ע"א ד"ה ה"ג) כתבו: "והא דחשיב מתנות אע"פ שמותרות לזרים משום דטבלי ודמו לתרומה כדאמר לקמן (קלב:) אע"ג דלית הלכתא הכי היינו דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ"מ איסורא איכא לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה"... (והב"ח יו"ד סי' סא סבר שהאיסור הוא מצד חובת ההפרשה המיידית).

אף אם אין בעיה איסורית באכילת בהמה שלא הורמו מתנותיה, הרי ישנה בעית גזל בכך שאין נותנים מתנות למי שהתורה ציותה, וישנה מצות עשה שמבטלים אותה בידים, וכך נפסק בשו"ע (שם סע' לא): "המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם אלא ברשות כהן. עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שאין לו תובעים ידועים. והקונה אותם, אף ע"פ שאינו רשאי, הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות".

עולה השאלה: האם וכיצד מקיימים מצוה זו בימינו?

 

ג. חובת הנתינה בחוץ לארץ וקיומה

המשנה בראש פרק 'הזרוע' (חולין קל ע"א) כותבת: "הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין".

מסוגית הגמרא בחולין (קלב ע"ב) עולה שבבבל שהיא חו"ל קיימו מצות מתנות לכהן. אבל מצאנו כתוב בהגהות אשרי (חולין פ"י סי' ו): "שאלו לרש"י על הזרוע ולחיים וקיבה למה לא נהגינן ליתן לכהן ומשנה שלימה היא שנוהגין אפילו שלא בפני הבית ונהגו בהן אמוראי בתראי והשיב מי ימחה ביד הנותנין וכל הנותן תבא עליו ברכה, אבל נהגו העם כרבי אילעי דאמר עליהם ועל ראשית הגז אינן נוהגין אלא בארץ. מא"ז" (וכן הובאה תשובה זו במרדכי חולין סי' תשלו).

וביתר ביאור, כתב רש"י על דברי הגמרא בשבת (י ע"ב): "רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא (החזיק בידו שתי מתנות של השור) אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב - יהיבנא ליה ניהליה".

וכתב רש"י: "רב חסדא - כהן הוה... הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא - זוג של זרוע לחיים וקיבה שנתנה לו, ורשאי להאכילן לישראל, ואף על גב דרב חסדא בחוץ לארץ הוה - לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה, דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי: (ברכות כב, א) ,כר' יאשיה בכלאים, וכר' יהודה בטבילת בעלי קריין לתלמוד תורה, וכר' אלעאי בראשית הגז, שהיה אומר: אינו נוהג אלא בארץ, וכן מתנות, כר' אלעאי - דמקיש גז לתרומה. (רש"י בחולין קלו עמוד ב, מפרש שלמד ר' אלעאי נתינה נתינה מתרומה, כמו שתרומה דוקא בארץ ולא בחו"ל כן ראשית הגז אינה נוהגת האידנא בחו"ל, ומראשית הגז למד לזרוע לחיים וקיבה). בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי, ובימי רב נחמן בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות, והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות, וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי רב נחמן ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה, השתא דנהוג אף במתנות - לא משנינן מנהגא".

היינו כיון שנהגו עלמא כתלתא סבי ואחת ההלכות היא ראשית הגז, ומתנות הושוו לראשית הגז הוא  הדין לגבי נתינת מתנות לכהן.

מה שנהגו עלמא כתלתא סבי צוין ע"י פוסקים רבים: שאילתות דרב אחאי (פרשת אחרי מות שאילתא צו), רב נטרונאי גאון (תשובות ברודי, או"ח סי' כא), רי"ף (חולין מו ע"ב), רא"ש (ברכות פ"ג סי' כ) ריטב"א (חולין קל ע"א) ועוד, אולם ההשוואה בין מתנות לראשית הגז אינה מוסכמת.  

הרמב"ן (חי' חולין קלו ע"ב) מוכיח שבמתנות לא נהגו העם כר' אלעאי בניגוד לראשית הגז. וכן שנהגו מתנות בבבל מדבריהם משום שקרובה לא"י כמו תרו"מ. ועוד, חז"ל תקנו מתנות בכל מקום כמו שתקנו חלה. ומסכם: "ומכל מקום כיון דחזינן לכלהו רבנן דגמ' דמפרשי ומשמתי עלה וקנסי אפילו בכהן, ראוי להחמיר ולהפריש כדפרישית, אלא שאין כח לשמת ולקנוס".

עולה כי לדעת הרמב"ן צריך לנהוג מתנות אף בחו"ל מהטעמים שהזכיר.

בספר החינוך (מצוה תקו) סיים ביאורו: "ולענין אם נוהגות עכשיו בזמן הזה אם לא, כבר חלקו על זה הרבה מגדולי המפרשים, והעולה מן השמועה בפרק הזרוע עם הפירוש הטוב שנוהגות הן היום, וכן דעת רבנו אלפסי זכרונו לברכה והרמב"ן ז"ל. אבל עכשיו אין בנו כח על הטבחים להכריחם ליתנם, וקויי ה' יחליפו כח". וכונתו בדבריו 'נוהג בזה"ז' היא בחו"ל, ולא על המנהג בא"י שלא חלקו עליו.

הב"ח (יו"ד סי' סא) מביא מדברי הרשב"א בתורת הבית (ע ע"א) שכתב ש"בבבל ובמקומות שבחוצה לארץ שתרומה ומעשר נוהגים בהם תקנו בהן מתנות, אבל בשאר חוצה לארץ שאין תרומות ומעשרות נוהגים בהם אף מתנות אין[1] נוהגין בהן". ומעיר הב"ח שאין זה מתיישב עם לשון רש"י.

הריטב"א לאחר שמביא דברי רש"י, מסיק כי לפי שיטת רש"י רבנן שאכלו בחו"ל בשביל נשותיהם הנתינה להם היתה ממידת חסידות. ומביא שכ"כ בעל המאור. ומקשה על כך הרי חזינן שמשמתין על אי-נתינת מתנות ולא מצאנו קנסות כאלה על מידת חסידות. ועוד הוא מוכיח שמצד הטעם היה ראוי לנהוג במתנות כמו בראשית הגז, ומסיק שהעם היה נוהג בכר' אלעאי בראשית הגז ולא מטעמו. ומסיים: "ויש לנו לומר דאליבא דהלכתא כרבי אלעאי סבירא לן אף במתנות דגמר נתינה נתינה, אלא שכשם שתקנו חכמים לנהוג תרומות ומעשרות בחו"ל, תיקנו גם כן שינהגו במתנות, שלא תשתכח תורת מתנות שכבר החזיקו בה, ובלבד בבל ומקומות הסמוכים לארץ שנהגו בה, והתם קנסי עלייהו ומשמתי עלייהו, אבל בשאר חוץ לארץ דלא נהגו בה והם מקומות רחוקים מן הארץ הניחו הדבר בדין תורה, ואף בבבל שלא נהגו בראשית הגז לא תקנו והעמידוהו על דינו, וזה נראה נכון וברור, ונשאר מנהגינו על הדין, והמחמיר על עצמו להפריש מתנות בחוץ לארץ תבא עליו ברכה".

המאירי בספרו מגן אבות (סימן טו) כתב שנהגו כלל לא לתת בחו"ל, ומסיים: "ויש נוהגים ליתנם כדעת הרב אלפסי ורבינו משה ז"ל אלא שרוב העולם נוהגים להקל בכך". ואף דבריו אינם מתירים את אי הנתינה אלא בחו"ל אבל  בארץ ישראל חייבים לתת.

הטור (יו"ד סי' סא) פסק: "ונוהגין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן כ"כ הרמב"ם ורש"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה וכ"כ ה"ר מאיר מרוטנבור"ק".

הבית יוסף (יו"ד סי' סא) מביא מדברי הר"ן והרז"ה בשיטת רש"י. ומסיים: "וראיתי מי שכתב דעד כאן לא אמר הרמב"ם דמתנות נוהגות בחוץ לארץ אלא במצרים ובבל וכיוצא בהם שהם סמוכות לארץ ישראל ותרומה ומעשר נוהגים בהם אבל בשאר חוצה לארץ אין מתנות נוהגות בהם".

ובשו"ע (יו"ד סי' סא סכ"א) פסק: "מתנות נוהגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית (פי' בזמן שבית המקדש קיים) בין שלא בפני הבית. ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ, וכן נהגו (ועיין בספר החנוך להרא"ה מצוה תק"ו)".

וכעין פסקו כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרנט).

בשו"ת אבקת רוכל (סי' י) מופיעה תשובה ארוכה לר' יוסף ן' צייח על כך שחייבים לתת בחו"ל מתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה. ונביא מדבריו בקצרה:

"וא"כ ראוי והגון הוא להיות נוהגים המתנות אף בכל מקום בח"ל וכל ישראל שלא יהיה נשוי לויה או כהנת או שלא נשתתף בבהמה ההיא עם גוי או עם כהן ורשם חלקו בכולה כשישחט אי זו בהמה או כוי ראוי לתת לכהן חכם אם אפשר שימצא שם והוא קודם לכהן ע"ה ויתן לו המתנות שהם... ואם אין שם כהן ישום המתנות בדמים ושוויין ונותן הדמים לכהן כשימצא דבהא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. וכן אם יש שם כהן ונתפשר עמו בדמים אם מעט ואם הרבה יתן הדמים לכהן ויאכל המתנות שהרי כהן יכול ליתן לישראל המתנות ואפילו במתנה. ולהיות המתנות ממון שאין לו תובעים לפי שלכל איזה כהן שירצה יתנם ומצי לדחויי לכולהו וקיימא לן בפרק הזרוע לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהן כשיווייהן לכהן לכן אמרו רז"ל כי הדין של כהן עם הטבח וע"ז ראוי לטבח שלא ישחוט לשום ישראל החייב במתנות או לכהן ולוי השוחטים ומוכרים עד שידע בודאי שנתפשרו עם הכהן בכל אשר יחפוץ או שיקח המתנות תחת ידו לתתם לכהנים ובזה יצא י"ח"...

"...ולכן לע"ד נר' שכל אנשי ח"ל אשר בגלילות הללו סביבות א"י מאחר שהם נוהגים כל דבריהם עפ"י הרמב"ם יש לנהוג כמותו גם במתנות ומה שנהגו שלא לתת המתנות עד עתה היה מנהג בטעות ולא מפני שנהגו כרבי אלעאי שהרי גם בא"י מקודם בזמנינו לא היו נוהגים לתת המתנות דלא כחד ואפי' פה ירושלים תובב"א לא נהגו לתת המתנות אלא מקרוב עפ"י החכם השלם הרב כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה שהוא הנהיג בהסכמת הכהנים לתת דמי המתנות חצי כסף לגדי ולבהמה דקה כסף ולבהמה גסה שני כספים ומינה כשם שנפל הטעות בזה בא"י כך נפל הטעות בח"ל במקומות אשר נוהגים עפ"י הרמב"ם ז"ל גם בשאר הדברים"...

וכאמור דעתו ברורה לתת מתנות אף בחו"ל.

בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' קח) בתשובה למחותנו האדמו"ר מגור נותן מספר טעמים לכך שלא נהגו העולם במצוה זו בימינו, הן בא"י והן בחו"ל. בדרך תירוץ למנהג הציבור, וגדולי האחרונים שקדמוהו לא נכנסו לדחוקים כאלו.

 

ד. דרכי הנתינה בארץ ישראל במשך הדורות

נביא להלן מדברי האחרונים על מנהג נתינת המתנות בארץ ישראל, מתקופת גירוש ספרד ואילך, מאז היה ישוב רצוף של קהילות ישראל בא"י, ונוצרו מנהגי נתינה.

בתוך תשובת הר"י צייח שהובאה לעיל סופר כי מהרלב"ח הנהיג בירושלים לתת על כל בהמה סכום מסויים לכהן במקום המתנות עצמן.

בשו"ת אבקת רוכל (סימן טז) מובאת תשובה ממהר"י קורקוס אשר נותן טעמים רבים שלא לנהוג בנתינת פרוטה לכהן עבור המתנות, אלא לתת אותן בפועל כדין.

בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שמ) מביא את תשובת הר"י קורקוס בשלמותה, וממשיך אח"כ: "כל זה כתב החכם כה"ר יוסף קורקוס חברין. אבל מוטל עלי לקיים המנהג ואומר דסמכו להם על בעל הלכות... הרי לך בהדיא כי לא נסתפק אלא מפני שלא היו נותנין כלל לא הן ולא דמיהן אבל אם היו נותנין דמיהן לא היה מסתפק כלל". ורדב"ז עצמו מודה שאין הנתינה כראוי.

הרב חיד"א בס' מחזיק ברכה (סי' סא אות יט) הביא דיון ארוך בתשו' מהר"י קורקוס וסיים: "והן היום בעיר עוז לנו ציון קרית מועדינו  זו ירושלים ת"ו ועה"ק חברון ת"ו נתבטל המנהג הזה (=לתת לכהן פרוטה ומוכר את המתנות),  ואדרבא משתדלים לקנות גדיים כדי לקיים המצוה ולא זולת, וראוי לעשות לחזור ולקיים מצותו יתברך כהלכתה ונתן לכהן הזרוע והלחים והקיבה ביראה ואהבה ושמחה רבה".

והמבי"ט (ח"ב סי' קטו) כתב: "נראה לי לגזור על הטבחים שלא ימכרו הזרוע ולהודיע בבתיהם שהוא אסור לאוכלו וגם אם יעברו וימכרו להודיע לעם שאם יקנו שחייבים לתתו לכהן ואח"כ יתבעו הם מן הטבח ועל ידי אזהרות אלו אולי יבואו לתת כיון שאין בנו כח להכריחם נאם המבי"ט. וחתם הרב ה"ר דוד ן' זמרה נרו".

בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שא) מעיד על עצמו: "כי רגיל הייתי ליתן מתנות כהונה זרוע לחיי' וקיבה לגיסי ז"ל בעל כהנת [וכן דרכי ממש בכל י"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות וכן ראשית הגז וכן עבד עובדא בפלתי יע"ש סי' ס"א סק"ו]".

וכך הביא בספר מנהגי א"י[2] (גליס, עמ' רמב): "כתב הלק"ט (ח"ב סק"ע) דבזמנו לא ראה מעשה בירושלים ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, כי הכל היו פודים בפרוטות. וכן כתב הרב פרי חדש בסימן ס"א סקט"ז, וכתב שהוא מנהג משובש עיי"ש... ועיין בספר בית הלל שכתב שהעידו לפני שהיום לא נהיגי בא"י מצוה זו, עיין שם, והעדים טעו בדמיון, וכמו שכתב הרב פרי חדש בקונטרס אחרון עיין שם אות כב".

הרב טוקצ'ינסקי (ספר ארץ ישראל עמ' קנה ס"י) מספר: "בירושלים תובב"א הנהיגו הגרש"ס והגרי"ל דיסקין[3] לפני יותר משמונים שנה – לקנות המתנות מכהן קבוע (מכירי כהונה) והתנו עמו לשלם לו מכל ראש לא פחות מגרוש... ובכל חודש שילמו לאותו הכהן או לאותם הכהנים הקבועים והמוכרים את המגיע להם. בזמננו נוהגים להקל לחלק את דמי מתנות הכהונה לאיזה אלמנות כהנות ולכהן מבלי מנות מספר הראשים כאשר היה נהוג"...

 

ה. שותפות נכרי ופטורה

פסק בשו"ע (יו"ד סי' סא סע' כה-כו): "השוחט לכהן ולעובד כוכבים, פטור מן המתנות; והמשתתף עמהם צריך שירשום. ובעובד כוכבים, אם יושב עמו במטבחיים אין צריך לרשום. הגה: במקום שנוהגין לשחוט אצל עובדי כוכבים אם נמצא טריפה נשאר להם ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל, פטור מן המתנות (מרדכי בשם ראבי"ה). במה דברים אמורים ששותפות הכהן והעובד כוכבים פוטר, בשותף בכולה אפילו בכל שהוא"...

פירוש דבריו של הראבי"ה הוא שאם הבהמות של נכרי ואם ימצאו כשרות – ישראל קונה אותן ממנו, כיון שרק לאחר השחיטה יתברר שזכה בהן פטורות ממתנות וה"ה אם היה לו חלק בהן בכולן ולא באבר מסויים. אולם אם הבהמות שייכות לישראל ואם נטרפה הוא מוכרה לנכרי הבהמות חייבות במתנות, מפני שבשעת הזביחה היתה חייבת (עפ"י ערוה"ש סי' סא סעי' מ"ה).

לפי"ז ניתן לתרץ את אי נתינת המתנות בארץ ישראל. מפני שברוב המקומות לא נהגו לנקר את החלק  האחורי בבהמות הנשחטות מחמת הקושי והצורך בדקדוק בניקור, אלא למוכרו לנכרים. וא"כ אם בית המטבחיים משתף נכרי בבהמות קודם שחיטתן ע"מ שיטול את הטריפות ואת החלק האחורי בבהמות יהיה בית המטבחיים פטור ממתנות. אולם ברור שדרך זו יש בה הערמה מסויימת מפני שהיא משכיחה קיום מצות נתינת מתנות כהונה.

 

ו. דרך נתינת המתנות בימינו במדינת ישראל

במדינת ישראל היום, עפ"י בדיקתי, בחלק קטן מבתי המטבחיים נותנים מתנה כספית מועטת במקום המתנות לכהנים, ובכך פוטרים עצמם ממתן מתנות כהונה. ברוב בתי המטבחיים אין נותנים שום מתנה לכהן.

בבירור  באחד מועדי הכשרות הגדולים בארץ נאמר שבכל עשר שנות פעילותו לא ניתנו כלל מתנות כהונה, אפילו לא בדרך התפשרות. הממונה על בתי המטבחיים ברבנות הראשית לישראל, הרב חגי בר-גיורא שליט"א, אמר שהוא חילק לכל בתי המטבחיים נוסח של נתינת מתנות ע"י מכירי כהונה, היינו, הלואה כספית לכהנים מסוימים ופריעתה ע"י הפחתת המתנות משווי ההלואה (כשהמתנות מוערכות בשווי מועט). בחלק מבתי המטבחיים התחילו להנהיג זאת, ובחלק עדיין אין נוהגים כן.

נראה, איפוא, שמן הראוי שועדי הכשרות השונים יתחרו זה בזה לא רק ברמת ההידורים ההילכתיים, אלא אף ברמת קיום המצוות בבשר שהם משווקים לציבור הרחב. ולא יגרמו לכך שהציבור יאכל מבהמה שלא ניתנו מתנותיה, ולעתים (באכילת מתנות הכהונה עצמן) אף באכילת גזל. ראוי גם שירשם ע"ג אריזות הבשר: "ניתנו מתנות כהונה כדין".

  

 



[1] יש מן האחרונים (מנחת חינוך מצוה תקו, שו"ת משנה הלכות יובאו דבריו להלן) שבארו כי לפי שיטה זו, כיון שראשית הגז ומתנות הוקשו לתרו"מ, והן נוהגות לפי הרמב"ם בא"י בזה"ז מדרבנן – אף מתנות אינן נוהגות אלא מדרבנן. ואף שיש סברא בשיטה זו לא מצאתי בראשונים מי שאומר כן בפירוש, וע"כ הדברים צ"ע.

[2]  הערת עורך: עי' בפאת פאת השולחן (פרק ג סע' כ) שכתב: "בארץ   ישראל לדברי הכל חייבין ליתן הזרוע והלחיים והקיבה  של שור ושה לכהן, בשאינו בשותפות עם העכומ"ז. וגם שיש חוק קצוב ליתן מכל ליטרא כמה פרוטות למלכות, לא מיקרי בזה שותף עם העכומ"ז דעיקר חיוב התנתינה הוא על המעות ועיקר חיוב ושותפות הגוי בזה אינו אלא לאחר שחיטה (שו"ע יו"ד סי' סא סע' כא, ופר"ח ס"ק מא וכל הלכותיהן מפורשים שמה)".

[3] הערת עורך: עי' בספר מלא העומר (עמ' נו-ז) סיפור המעשה על הנהגותו של המהרי"ל דיסקיןזצ"ל בענין זה, ע"י הלוואה מראש לכהן, ונתנינה שלוש פעמים כדי שיהפך להיות מכירי כהונה של השוחט. ועי' עוד בספר נפש דוד (עמ' קצז-ח) שכותב האדר"ת על השתדלותו בקיום המצוה באופן אישי:

זה רבות בשנים אשר הנהגתי עצמי לשחוט עגל לפסח או לפורים, ולקים מצות מתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה כדת, ובעד העור של הלחיים השייך לכהן אני משלם איזה פרוטות.

ופעם אחת כתבתי לדוד זוגתי המופלג היקר מ' בנציון שאטל נ"י, הדר במושב יהוד באה"ק, לקנות בעדי שה, לקיים בעדי  מצות מתנות לכל הדעות, ואירע מקרה ששכחו לסוגרו בדיר קודם השינה, ונטרף מזאב בלילה, ולא זכיתי לקיים אז. אולם זכיתי לאחר זמן רב, בשנת תרנ"ט שלחתי ליד"נ ר' אליה הלוי מפושאלאט נ"י, שלושה רובלים, שיקיים בעדי מצות מתנות, והמתנות יתן לכהן תלמיד חכם, שאר הבשר יהיה לו לצורך חג הפסח, ותודה לאל שכה עשה, וכתבתי לו איזה הערות על הענין, בדברי הכרתי ופלטי יו"ד סי' ס"א (בספר כתוב פ"א, אך כנראה זו טעות) – ולא השארתי העתקה ממכתבי אליו.