ניוון עץ האתרוג וצמיחת ענף חדש – 'ילדה שניתקה מזקנה'

ניוון עץ האתרוג וצמיחת ענף חדש – 'ילדה שניתקה מזקנה'

הגזע של העץ הישן התנוון והלך, עד שכעת נראה שאין קשר בין העץ הישן ובין הענף החדש. את פירות העץ החדש קטפו והניחו ביחד עם כל אתרוגי אותו הפרדס, ונשאלו כמה שאלות. א. האם העץ החדש אסור שוב באיסור ערלה, וממתי? ב. האם תערובת הפירות שנקטפו השנה אסורה או מותרת? ג. כיצד יש להתייחס לפירות השנים הבאות?

הרב יהודה עמיחי | גיליון 113

א. תיאור המקרה

במאמר נדון בעץ אתרוג שבצוואר השורש שלו התפתחה מחלה שהחלישה את העץ כולו. מעל צוואר השורש יצא ענף (מעל פני הקרקע) והתחיל לגדול ענף חדש. ענף זה ירד לכיוון הקרקע הסמוכה מאוד לשורשי העץ הישן, פיתח מערכת שורשים והתחיל לגדול ולהתעבות. במשך הזמן הפך הענף החדש להיות עיקר העץ, ואילו הגזע של העץ הישן התנוון והלך, עד שכעת נראה שאין קשר בין העץ הישן ובין הענף החדש. אמנם העץ הישן ממשיך לגדול מעט, יש בו עוד כמה עלים ואפילו אתרוג אחד, אבל באופן כללי העץ הישן איננו מחובר עם הענף החדש. הוא מתנדנד, ויש לו שורש קטן מאוד שמחובר עדיין לקרקע.[1] את פירות העץ החדש קטפו והניחו ביחד עם כל אתרוגי אותו הפרדס, ונשאלו כמה שאלות. א. האם העץ החדש אסור שוב באיסור ערלה, וממתי? ב. האם תערובת הפירות שנקטפו השנה אסורה או מותרת? ג. כיצד יש להתייחס לפירות השנים הבאות?

ב. פירוש המשנה לרמב"ם

נאמר במשנה (ערלה פ"א מ"ה):

(א) אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה, חזרה הזקינה להיות כבריכה.

(ב) הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה.

(ג) סיפוק הגפנים וסיפוק על גבי סיפוק אף על פי שהבריכן בארץ מותר.

(ד) רבי מאיר אומר מקום שכחה יפה מותר ומקום שכחה רע אסור. וכן בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתים אסור.

הרמב"ם הסביר בפירוש המשנה שלפנינו שלושה מקרים (הסעיפים להלן לפי חלקי המשנה):

(א) ענף מאילן זקן הוכנס לקרקע (הברכה) והתחיל לפתח מערכת שורשים חדשה, והעץ החדש (להלן 'בריכה') גדל ועלה. אם נעקר העץ הזקן, וכעת יונק מהבריכה, דינו של האילן הזקן שנעקר כדין הבריכה, ודיני הבריכה הוזכרו במקרה השני במשנה.

(ב) אדם לוקח בכל שנה ענף מהבריכה שעשה בשנה שעברה ומטמין בקרקע, ומתחיל לצמוח עץ חדש, אבל כל ההברכות מקושרות עדיין לאילן הישן. בשעה שינתק את ההברכה מהעץ הראשון, הישן, ימנו שנות ערלה חדשות לכל העצים שינקו ממנו. אם כן גם במקרה א' של המשנה, משעה שנותק האילן הזקן מהקרקע הוא עץ חדש ודינו כדין ההברכה, כי כעת הוא יונק מן הבריכה. לכן אם עץ ההברכה הוא ערלה, גם העץ הישן חייב בערלה כיוון שנעקר מהאדמה. 

(ג) אדם לקח ענף מעץ אחד והרכיבו בעץ שני, או אפילו לקח ענף מהעץ הישן והטמין בקרקע ויש לו שורשים חדשים, בכל אופן כל זמן שהעץ הישן קיים, אין מונים שנות ערלה חדשות, אף שיש לעץ החדש מערכת שורשים חדשה. אם ינתקו את הענפים מהעץ הישן ימנו שנות ערלה. כמו כן אם הרכיב קצה ענף מהעץ הישן בעץ החדש, וכן הרכיב ענף מהעץ החדש בעץ הישן, הרי זה פטור מערלה.

(ד) ר' מאיר חולק וסובר שבמקרה שענף אחד מעץ ישן הורכב בעץ אחר (שהוא ערלה), אין אנו פוטרים מערלה, אלא אם הענף שהורכב הגיע מעץ טוב שכוחו יפה, כיוון שההרכבה עדיין חיה מהעץ הישן. אבל אם הרכיב ענף שהוא מאילן רע ואין בו כוח, וכעת עיקר הכוח של הענף המורכב הוא מהעץ החדש שכוחו רב, א"כ חייב בערלה לפי העץ החדש.

לפירוש הרמב"ם המחלוקת בין ר' מאיר ורבנן היא במקרה של ענף שהורכב בעץ אחר (אפילו שעבר בדרך הברכה). לדעת חכמים תמיד הולכים לפי העץ הישן (כיוון שההברכה וההרכבה עדיין מחוברות לעץ הישן). לעומת זאת לדעת ר' מאיר, כיוון שהעץ הישן הוא חלש וההברכה חזקה יותר, דינו כעץ החדש. הרמב"ם אומר שאין הלכה כדעת ר' מאיר, מכיוון שדברי ר' מאיר הם בשאלה שאינה ניתנת לבדיקה, דהיינו לדעת ר' מאיר יש לבדוק את כוחו של כל עץ. בניגוד אליו סוברים חכמים שאין אנו מודדים לפי כוח העצים, אלא כל זמן שהענף מחובר לישן אין לו ערלה, אף על פי שעיקר היניקה תיתכן מהעץ החדש.[2] לפי הסבר זה בנידון דידן כל זמן שהיה חיבור בין הענף שיצא מהעץ הישן לעץ החדש, אין למנות לעץ החדש שנות ערלה, אבל משעה שניתק הענף החדש מהעץ הישן, יש למנות שנות ערלה חדשות. אם כן לכאורה בפנינו כעת עץ ערלה שיש למנות לו שנות ערלה חדשות, וכן מכיוון שקטפו את הפירות של העץ החדש ונתנו אותם ביחד עם כל פירות המטע, אזי נוצרה תערובת של פירות ערלה ופירות מותרים. מכיוון שיש כאן ביטול במאתיים עצים,[3] כל תערובת הפירות מותרת, אלא שהפירות שיגדלו על העץ בשנים הבאות יהיו ערלה.

ג. ספק ערלה

 בשאלת הניתוק של הענף מהאילן הזקן יש להסתפק מאימתי אנו סופרים שנות ערלה חדשות. הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"י הי"ד) כתב:

אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב חייב, בד"א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן הרי זה פטור.

הרמב"ם דן בחיבור לזקנה וכתב 'ועיקר הבד מעורה באילן הזקן', משמע שהיסוד הוא עיקר הבד, אבל אם יישאר רק כמחט של מיתון בין האילן הזקן ובין הענף שיצא ממנו, אין זה פוטר משנות ערלה חדשות. רק כשאין עיקר הבד מחובר צריך לספור שנות ערלה חדשות. וראיה שהרמב"ם דקדק בלשונו ממקרה הא' של המשנה שבו נעקר האילן הזקן מהאדמה והפך להיות בריכה בפני עצמה, שם כתב הרמב"ם (פ"י הי"ז):

אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואח"כ נעקר האילן כולו והרי הוא חי מן הבד שהבריך בארץ נעשה אותו אילן כאילו עתה ניטע וחייב בערלה, ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכה משעה שנעקר.

בדין אילן שנעקר שינה הרמב"ם מלשון המשנה שבה נאמר 'אילן שנעקר' והוסיף 'ונעקר האילן כולו'. תוספת המילה 'כולו' באה להשמיענו שאילן – כל זמן שיש לו שורש בגודל של 'מחט של מיתון' הרי הוא כמחובר כפי שכתבה המשנה (פ"א מ"ד), וכן פסק הרמב"ם.[4] לכן הוסיף הרמב"ם שהעקירה של האילן צריכה להיות 'כולו', שלא נשאר אפילו 'מחט של מיתון'. אבל בבד המחובר לאילן הישן לא מועיל מחט של מיתון, אלא צריך שיהיה 'עיקר הבד' מחובר באילן הישן. לפי יסוד זה נראה שבנידון דידן כיוון שהבד החדש שיצא כבר לא מחובר לעץ הישן בצורה מוחלטת, וייתכן שהנתק בין העץ החדש לבין הישן הוא מלפני כמה שנים (כיוון שתהליך זה אורך שנים ארוכות), ייתכן שכבר עברו שנות ערלה, וכעת שוב אין כאן ודאי ערלה אלא ספק.

ד. תערובת הפירות

נאמר במשנה (ערלה פ"א מ"ו):

נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט, ואם לקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט. רבי יוסי אומר אף יתכוין ללקוט ויעלו באחד ומאתים.

הרמב"ם מבאר בפירוש המשנה:

בפרק שאחר זה יתבאר לך שהערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, שאם נפל מאחד מהם חלק במאתים חלקים הותר הכל כמו שיתבאר, ואם נפל חלק לפחות ממאתים נאסר הכל. ואם נתערבה נטיעה זו האסורה בכמה נטיעות מותרות ואפילו היו אלף, אסור לו ללקוט מהם כלום לכתחלה, לפי שאינו יודע אם מן הנטיעה המותרת לקט או מן האסורה. ואם אסף פירות מאותם הנטיעות, אם היתה הנטיעה האסורה מעורבת במאתים מותרות, הרי כל מה שאסף מותר באכילה. ואמרו בכלאי הכרם נטיעה, כבר תקנו התלמוד ערוגה, וכאלו כתוב נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות. לפי שכלאי הכרם אינו אלא ירק או מיני תבואה שנזרעו בכרם, אבל לא אילן. ואין הלכה כר' יוסי.

לפי פירוש המשנה נטיעת ערלה שנתערבה במאתיים, לכולי עלמא אם התערבו כבר הפירות הרי זה מתבטל אחד במאתיים, אבל לכתחילה אין לאסוף פירות אלו ולגרום לביטול, ואין לפסוק כדעת ר' יוסי המתיר גם ללקוט לכתחילה. א"כ בנידון דידן כאשר כבר אסף את הפירות לכלי אחד, כיוון שהוא חשב שהדבר מותר, ואפילו שהדבר בטעות, כפי שכתב רש"י[5] שהמלקט סבר שיש ביטול במחובר לקרקע ולכן ליקט, הרי זה מתבטל. א"כ לכו"ע בעניין האתרוגים שנלקטו כבר השנה יש ביטול של אחד במאתיים, והכל הותר.

עד כאן דנו על אתרוגים שכבר נקטפו מן הענף שנפרד מהגזע, אבל עדיין יש לדון אם בשנים הבאות יותר לבעל הפרדס להמשיך לקטוף את האתרוגים שהם ספק ערלה ולערב אותם בפירות היתר.

ה. ביטול ספק איסור

במשנה נאמר שלדעת חכמים אין לבטל לכתחילה 'נטיעה של ערלה'. הראשונים והאחרונים נחלקו אם האיסור לבטל איסור בהיתר הוא מדין תורה או מדרבנן. דעת הראב"ד היא שהאיסור מדין תורה, אבל לר"ת, רשב"א ועוד ראשונים רבים האיסור הוא רק מדרבנן. בספר 'שדי חמד'[6] האריך והביא את כל השיטות בעניין זה והביא את דברי שו"ת הרמ"ץ[7] שלדעת רוב הפוסקים האיסור הוא מדרבנן. ויש להוסיף ולהביא ראיה לכך שהאיסור לבטל איסורים הוא רק מדרבנן מדברי רש"י (גיטין נד ע"ב), שהסביר את דעתו של ר' יוסי המתיר לבטל איסור לכתחילה מכיוון שאין שכיחות שאדם יאסור את כל הפרדס ולא ישאיר עץ ערלה בשדה, ולכן לא קנסו חכמים. משמע מכאן שכל האיסור הוא מדרבנן. ב'שדי חמד'[8] הביא ראיה נוספת מדברי המהרש"ם שביטול איסור הוא רק מדרבנן. מחלוקת הראשונים והאחרונים היא על מהות האיסור לבטל איסור בהיתר – אם הוא מהתורה או מדרבנן. ברם, בנידון דידן אין איסור ערלה ודאי, מכיוון שייתכן שהנתק בין העץ הישן ובין החדש התחיל לפני כמה שנים, ועל כן הרי זה ספק ערלה, ונשאלת השאלה אם בספק איסור ג"כ אסור לבטל.

הש"ך[9] התיר לטחון קמח מכיוון שספק אם יש תולעים בקמח, וכן חזר על דעתו בכמה מקומות[10] שאין איסור לבטל לכתחילה ספק איסור, ואפילו אם מדובר באיסור של תורה. אמנם ב'שפתי דעת'[11] כתב שיש מקום לחלק בין ספק איסור של תורה שאותו אסור לבטל, ובין ספק איסור דרבנן שאותו מותר לבטל. אבל כתב ב'פרי תואר'[12] שלשיטות הפוסקים ש'אין מבטלין איסור לכתחילה' הוא איסור של תורה – בספק איסור לא אסרו אפילו מדרבנן. וב'שדי חמד'[13] הביא דעות שיש להחמיר בספק איסור מפני שעיקרו של האיסור לבטל איסור לכתחילה הוא מדאורייתא. אבל כפי שהבאנו לעיל, העיקר להלכה ש'אין מבטלין איסור לכתחילה' הוא רק מדרבנן, ולכן בספק איסור אפילו שהוא של תורה (ערלה) אין להחמיר אפילו מדרבנן, ומותר לבטל לכתחילה.

ו. ספק איסור ערלה

עד כאן עסקנו לדעת חכמים במשנה (ערלה פ"א מ"ו) שיש איסור לבטל לכתחילה נטיעת ערלה, ואעפ"כ יש מקום להתיר בספק איסור ערלה. אך הרמב"ם בהלכה (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ה) חזר בו ופסק כר' יוסי:

נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות, וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות, הרי זה לוקט לכתחלה מן הכל, ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר, ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור, ולמה התירו לו ללקוט לכתחלה והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה, שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה.

הרמב"ם פסק שאפשר אפילו לאסוף ממקום שיש בו תערובת ערלה וכלאי הכרם. ה'כסף משנה' מסביר שהרמב"ם בהלכותיו פסק כדעת ר' יוסי, מכיוון שהגמרא (גיטין נד ע"ב) דנה בדבריו, וה'לחם משנה' מוסיף שכיוון שר' יוסי – 'נימוקו עמו'[14] – לכן קיי"ל כשיטה זו. במשנה אמר ר' יוסי 'אף יתכוון ללקוט', משמע שלא דנים במקרה שהבעלים כבר ביטל אלא מותר אף לבטל לכתחילה, וכן כתב הרמב"ם בהלכותיו.[15] צריך להסביר את דעת הרמב"ם שאיסור ביטול איסור בהיתר הוא מדרבנן ובמקום שלא שכיח לא גזרו חכמים.[16] א"כ לדברי הרמב"ם שבוודאי ערלה מותר לכתחילה לבטל איסור, קל וחומר שבספק ערלה מותר לבטל לכתחילה במאתיים.

העולה לנו שמכיוון שבעץ שבפנינו יש ספק ערלה, מותר גם בשנים הבאות לאסוף את פירותיו ולבטל אותם לכתחילה בפירות חמש מאות העצים שבפרדס.

ז. שורשים

עד כאן התייחסנו לענף החדש שיצא מהעץ הישן כהברכה חדשה. הרב יואל פרידמן (להלן תגובה) רצה לומר שבנידון דידן כיוון שהבד החדש פיתח שורשים סמוך לשורשי העץ הישן, שמא בפנינו עדיין יניקה משורשי העץ הישן, וא"כ אין צורך כלל להחשיב את העץ החדש כספק ערלה אלא הוא המשך לעץ הישן. ועוד שיש לפטור מדין 'שורש פטור – פוטר'.

אלא שיש להבחין שבעניין ערלה אנו מודדים לפי העץ, והשורשים – אין בהם ממש, וכאשר אנו קוצצים את העץ – אם הקציצה הייתה עד לפני הקרקע ולא נשאר גזע, חייב בערלה,[17] ואף שאנו יודעים בבירור שהעץ יוצא מהשורשים הישנים, אין אנו דנים כלל על השורש הישן. מאידך גיסא, אם הענף יצא מן הגזע מעל פני הקרקע ('רואה פני חמה'), אין בפנינו עץ חדש אלא ענף. מכאן שאין אנו מתחשבים בשורשים לעניין ערלה, ואף על פי שייתכן שיש יניקה מתחת לפני הקרקע מהשורשים הישנים, אין אנו מתחשבים ביניקה מהשורש. וכן נראה להביא ראיה שאין אנו דנים על יניקת השורשים, שהרי רבי מאיר במשנה אמר שאנו צריכים להסתכל בכל דבר מהיכן עיקר היניקה, וחכמים אמרו שאין אנו מסתכלים על יניקה וכוח, אלא אם העץ מחובר לישן והרי זה פטור מערלה ואם לאו חייב, אבל יניקה מהשורשים אין היא משפיעה הלכתית על העץ, אלא ברור שיש כאן עץ חדש.[18] העולה א"כ שהעץ החדש הוא אמנם ספק ערלה.

יסוד זה אנו לומדים גם בדברי ה'חזון איש'[19] שכתב שאם הרכיב בענפים או בגזע – פטור, אבל אם הרכיב בשורשים שבקרקע – חייב, בגלל הדין 'היוצא מהשרשים – חייב'. ה'חזון איש' מבאר שם מדוע אין כאן גדר של 'שורש פטור' הפוטר. ומלשון ה'חזון איש' אפילו אם ברור שהרכיב בשורשים הישנים ג"כ חייב כשיש ענף חדש, וא"כ כל שכן בנידון דידן שלא ברור שיונק מהשורשים הישנים, ואדרבא: מכיוון שיש עץ חדש הניכר בעין וכעת הוא גם מנותק מהישן וחי מעצמו, על כורחנו יש להחשיב את הענף החדש כערלה, אלא שאין אנו יודעים כמה זמן הוא מנותק, ועל כן הוי ספק ערלה ודין הפירות בהתאם לספק ערלה. גם ב'מנחת אברהם' (ח"ב סי' א, עמ' ד) כתב שבנידון דידן שגדל גזע חדש ליד הישן צריך שוב למנות שנות ערלה, וזו לשונו:

היוצא... מן השרשים חייב... והרי קימל"ן דשורש פטור פוטר ואמאי יתחייב הרי גדל עכ"פ משורש זקן... וי"ל שכל דין שורש פטור פוטר הוא רק כשישנה נטיעה אחת וגזע אחד עולה מן הקרקע וכל שורש פטור שיש למטה בין כל סבכי השרשין סגי לפטור אבל אם לצד הנטיעה והגזע יצאה נטיעה וגזע נוסף שהיא למעלה נטיעה נוספת לצד הגזע הקודם הוי כאילן חדש וז"ש היוצא מן השורש ר"ל יוצאת נטיעה וגזע חדש מאחד השרשים ליד הנטיעה הקודמת בכה"ג לא שייך דין שורש פטור שהכל נטיעה חדשה...

העולה שבנידון דידן יש כאן ספק ערלה, ויש מקום להקל בתערובת.

ח. להלכה

א. העץ החדש שגדל מענף שיצא מהעץ הישן, כעת הוא ספק ערלה, מכיוון שאין אנו יודעים מתי ניתק עיקר העץ החדש מהאילן הזקן.

ב. הפירות שנאספו מהעץ החדש והם בתערובת, אין בהם כל בעיה הלכתית.

ג. גם בשנים הבאות אפשר לכתחילה לאסוף את הפירות מהעץ החדש ולערבם עם כל הפירות שבשדה.

 

[1].   בתמונת העץ הנידון אפשר לראות את החלק הכהה שהוא העץ הזקן שמתנוון והולך. בצוואר השורש של האילן הזקן אפשר לראות את הפטרייה שתקפה את האילן. כיום כל ההנבה היא מהעץ הצעיר, שהוא בהיר יותר. כמו כן בתחתית התמונה נראה הסדק שבין האילן הזקן ובין האילן הצעיר, ומתברר כי אין יניקה ביניהם והם כשני עצים נפרדים.

[2].   הערת עורך: י"פ. אי אפשר להסביר כך את המחלוקת בין ר"מ לחכמים, שכן בירושלמי, ערלה פ"א ה"ג, נאמר: 'אם דבר בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה דברי הכל מותר. ואם דבר בריא שהוא חי מכח הילדה דברי הכל אסור. אלא כי נן קיימין בסתם. כיצד הוא יודע רבי ביבי בשם רבי חנינה אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה דבר בריא שהוא חי מכח הילדה'. וכן מובא בט"ז, יו"ד סי' רצד ס"ק כה, בשם ר"ן ובית יוסף. תשובת הכותב: עי' רמב"ם, הל' מע"ש פ"י הי"ד, ובשו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' טז, שלא הביאו הבחנה זו, וכפי שכתב ערוה"ש, סי' רצד סעי' כט, שאין בדיקה זו מצויה, ולכן הכלל ככל הספקות שכל זמן שמחובר לזקנה אין בו ערלה.

[3].   רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ה.

[4].   רמב"ם, שם הי"ב.

[5].   רש"י, גיטין נד ע"ב ד"ה יעלו.

[6].   שדי חמד, ערך 'אין מבטלין' הוצאת בית הסופר, בני ברק, ח"א, עמ' 9 ט"א.

[7].   שו"ת הרמ"ץ, יו"ד סי' לד ד"ה ונ"ל.

[8].   שדי חמד, מערך האלף, עמ' 164 ט"א.

[9].   ש"ך, יו"ד סי' פד ס"ק מ.

[10].  ש"ך, יו"ד סי' קי"ד ס"ק כא; שם, סי' קטו ס"ק כח.

[11].  שפתי דעת, סי' צט אות ז.

[12].  פרי תואר, סי' צט ס"ק ה.

[13].  שדי חמד, ח"א עמ' 9 ט"א.

[14].  עירובין נא ע"א; גיטין סז ע"א.

[15].  עי' רש"ס, לירושלמי ערלה פ"א ה"ה. רע"א, בתוספותיו למשנה, ערלה פ"א מ"ו, וברמב"ם, הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ה.

[16].  עי' משנ"ר, ערלה פ"א מ"ו ד"ה לא ילקוט.

[17].  רמב"ם, הל' מעשר שני פ"י הי"ג.

[18].  הערת עורך: י"פ. עי' לעיל הערה 2.

[19].  חזו"א, ערלה סי' ב אות ח ד"ה הא דסיפוק.