טעמו של אתרוג

טעמו של אתרוג

קבלה היא בידנו שאותו "פרי עץ הדר" שהתורה מתכוונת אליו, זהו האתרוג. אעפ"כ הגמ' מציינת אותו בכמה וכמה תכונות ומחפשת להן אסמכתא בפסוק. אחת המרכזיות שבהן: "פרי עץ - שטעם עצו ופריו שוה". ואמנם כיום אנחנו תמהים ושואלים איך מצאו הקדמונים טעם בעץ?

הרב יואל פרידמן | אמונת עיתך אלול תשנ"ה-תשרי תשנ"ו

 

נאמר בפסוק (ויקרא כג מ):

ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים.

קבלה היא בידנו שאותו "פרי עץ הדר" שהתורה מתכוונת אליו, זהו האתרוג (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה). אעפ"כ הגמ' מציינת אותו בכמה וכמה תכונות ומחפשת להן אסמכתא בפסוק. אחת המרכזיות שבהן: "פרי עץ - שטעם עצו ופריו שוה" (סוכה לה ע"א, ויקרא רבה פ"ל פי' ח). ואמנם כיום אנחנו תמהים ושואלים איך מצאו הקדמונים טעם בעץ? והרי אין אנו מוצאים טעם אפילו בפרי! ואולי אין זה אלא מחמת ירידת הדורות! אך "בזמן המשנה והתלמוד אכלו - לאחר המתקה במלח או בחומץ - לא רק את הפרי, גם את התמרות או הלולבים - הנצרים הרכים קודם שהתפתחו לעלים. אלא טעמם אינו שונה בהרבה מטעם הפרי" (פרופ' פליקס, "עצי פרי למיניהם" עמ' 152).

בתחילת הבריאה חטאה הארץ. הקב"ה צוה עליה שתוציא "עץ פרי עושה פרי למינו". עץ פרי". וכתב רש"י (בראשית א יא עפ"י ב"ר ה, ט): "שיהא טעם העץ כטעם הפרי, "והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי - ולא עץ פרי".

תכונה זו - "טעם העץ כטעם הפרי" היא ביטוי של יצירה אידיאלית שלמה, וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה פרק ו סעי' ז):

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים (העץ) המחזיקים איזו מגמה רוחנית (הפרי) גבוהה כללית - ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם שעצם המגמה מרגשת בו כשאנו מציירים אותה...

אף שהארץ חטאה והוציאה רק עצים עושי פרי - יצאו מכלל זה האתרוג שטעם עצו ופריו שוה. אך השלמות הזו שטעם העץ הוא כטעם הפרי או שהאמצעים הם ברמה הרוחנית של המגמות - היא גם הגורם לנפילה הגדולה, לחטאו של אדם הראשון. ר' אבא דעכו אמר שהאילן שממנו אכל אדם וחוה הוא האתרוג: הה"ד: "ותרא האשה כי טוב העץ" - אמרת צא וראה, איזהו אילן שעצו נאכל כפריו. ואין אתה מוצא אלא אתרוג (ב"ר ל פ' טו).

חטאו של אדם הראשון, כחטאה של הארץ - הם כמעט הכרח המציאות. במתכונת הנוכחית של העולם, אין הארץ ואין האדם מסוגלים לראות את האידיאל הרוחני באמצעים כמו במגמה.

בכל שנה, כאשר אנו נוטלים את ארבעת המינים - אנו מתקנים את חטאו של אדם הראשון, כפי שמבאר הרמב"ן (ויקרא שם) שמילת התואר "הדר" שוה למילה אתרוג בלשון ארמית, כמו שמצינו בתרגום אונקלוס על הפסוק "נחמד למראה" - "ד מ ר ג ג  למיחזי". וכותב הרמב"ן (ויקרא שם):

ועל דרך האמת - הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון, שנא': "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים..." והנה החטא  - בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינין...

אך מדוע דוקא בסוכות נוטלים את ארבעת המינים?

נאמר בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים... כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב-מג). נחלקו ר"ע ור"א (סוכה יא ע"ב) מהי אותה סוכה בה ישבו ישראל בצאתם מארץ מצרים: ר"א אומר שישבו תחת ענני הכבוד ור"ע אומר שהם ישבו בסוכה ממש. במשך שבעה ימים מצווה האדם לשבת בסוכה, הוא יוצא מביתו הקבוע ודר בדירת ארעי, מתחת לסכך. שבעה ימים הוא יושב ב"צילא דמיהמנותא", ללא קירות חוצצים בינו לבין השמים. במשך שבעה ימים אלו, האדם יושב תחת סכך ממש, ומסגל לעצמו את ההשגה שהוא יושב תחת ענני הכבוד.

בתקופה זו של התחדשות ושל התרוממות, כאשר אנו יושבים בצילא דמהמנותא, אנו גם נוטלים את ארבעת המינים, כי אז אנו יכולים להשיג, לחדור ולראות לתוככי האתרוג, לראות שטעם עצו שוה לטעם פריו, ולהרגיש את אותה התרוממות באמצעים כמו במגמות.

בחוברת זו עוסקים אנו רבות באתרוג, בבחינת "דבר בעיתו מה טוב": חובת נתינת המעשר הראשון באתרוג, התייחסות למנהג להסתכל על האתרוג בזכוכית מגדלת, ברכת "שהחיינו" באתרוג המורכב, סקירה מדעית על מקור הפיטם באתרוג, ועוד ועוד.

חוברת זו היא גם השישית במנין חוברות "אמונת עתיך". מבחינה זו, אנו מסיימים מעגל שנתי של שש חוברות, ואנו תקוה שלא אירע ולא יארע דבר תקלה על ידינו, שלא נכשלנו ולא נכשל בדבר הלכה וששמחו וישמחו בנו חברנו (ברכות כח ע"ב).

במישור הציבורי, הימים הם קשים והרי גורל לעם ולמדינה. מה שבימים כתיקונם אנו מסגלים לעצמנו להיות בצילא דמיהמנותא בחג הסוכות, בימים טרופים אלו אנו מפנימים יום יום שאין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים כדברי המשנה (קדושין פב ע"א) "והגמלין רובן כשרים" וברש"י: "שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום".

אך מובטחנו ש"עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע" (ירמיה ל ז), ובודאי שנגיע גם לימים טובים יותר, כפי שהרב זצ"ל מסיים באותה פיסקא:

על כן מובטחים אנו בבירור, שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל.

 

המערכת