זכר לשמחת בית השואבה

זכר לשמחת בית השואבה

"ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"

מתוך ספר סוכת קטיף בהוצאת מכון התורה והארץ | תשס"ו

במשנה (סוכה ה, א- ב) נאמר:

אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול ומנורות של זהב היו שם…ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן.

ובתלמוד ירושלמי סוכה ה, א נאמר:

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו יב, ג).

השאיבה המדוברת היא במובן הרוחני, בהיות המקדש מקום ומקור להשראה רוחנית, והיא איננה קשורה כלל למצות ניסוך המים. אך רש"י (סוכה נ ע"א ד"ה בית השואבה) וראשונים נוספים, קושרים את השמחה למצות ניסוך המים שנהגה בסוכות במקדש: "כל שמחה זו (=בית השואבה), אינה אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש ושאבתם מים בששון". מדוע נקראת השמחה על שם השאיבה שזו רק הכשר מצוה, אמצעי לקיומה, ולא על המצוה בעצמה הניסוך? הסביר הראי"ה קוק, שבזה מלמדים חז"ל, שע"י שהאדם מקדש את מעשיו, עושה כ ל פעולה לשם שמים, בכונה גמורה לעשות רצון ה', האמצעי מתעלה ומגיע לדרגת תכלית, המטרה עצמה. (הרב מ"צ נריה, מועדי הראיה, עמ' קי).  

לאחר חורבן המקדש, פסקה מצוה זו. אך הרב חיים אבועלפייא, שהיה רבה של טבריה פירסם בשנת תפ"ו (1726), בהיותו באיזמיר, תורכיה:

תיקנתי להם שבלילות השמחת מצוה של סוכות שיעשו שמחת בית השואבה זכר למקדש, וידליקו נרות רבות בבית הכנסת, וינגנו כמו שתי שעות פזמונים. וזקנים ואנשי מעשה כאשר היו עושין במקדש, כמו שכתוב: "ציון היא דורש אין לה" (ירמיהו ל, יז) - מכלל דבעי דרישה (ראש השנה ל ע"א), ומובטח להם שבכל שנה יהיו שמחין כמו שכתבו הראשונים, וזה כמה שנים שעשו ככה, וכן יהיה תמיד, ומי גר אתך בעניותך, עליך יפול בעשירות, ויזכו לשמוח בתוך בית מקדשנו בבנינו, אכי"ר. (הרב חיים אבועלפיא, חנן אלוקים, איזמיר תצ"ו, (ד"צ ירושלים תשנ"ג), תקנות איזמיר, אות כה עמ' 297)

מנהג זה פשט בקהילות רבות וכך תיאר הרב אלכסנדר זיסקינד מהודרנא שבליטא, כשבעים שנה אחרי, בשנת תקמ"ב (1782), את הנהוג במקומו:

החסידים ואנשי מעשה עושים לזכר שמחת בית השואבה, להיות נעורים כמעט כל הלילות של חול המועד בזמירות ושבחים ומרבים נרות בסוכה בלילות אילו. גם בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות בנרות בתפילת ערבית דחול המועד בחג הזה, זכר לשמחת בית השואבה. וכל מי שעושה זכר למקדש אשרי חלקו, כדאיתא בגמ' (סוכה מא ע"א) על הפסוק (ירמיהו ל, יז) ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה. לכן יזדרז האדם בלילות אילו בשבחים ובזמירות אף ביחידות ויהי חלקי עמו, דהיינו יזמר השבחים של פיוטים דר"ה ויו"כ. אתה הוא ה' אלוקינו בשמים ובארץ, מלך עליון וכיוצא, גם מזמורי תהילים שהם שבחים נפלאים, היינו מזמורי קבלת שבת וכיוצא, גם הה' בבות דאין כאלוקינו, ואחר כל השבחים ראוי לומר הפס' מי ימלל גבורות ה', ויגדיל וישמח שמחה עצומה מאד בגודל אלקותו ית"ש. (הרב אלכסנדר זיסקינד מהורדנא, יסוד ושורש העבודה, שער יא פרק יד)

הגר"א חגג את שמחת בית השואבה, והנהיג לומר ט"ו שירי המעלות (תהילים קכ - קלד), ואח"כ מזמורים נוספים, ארבע משניות מפרק החליל בסוכה, ומסיימים בפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". הגר"א עצמו נפטר בחול המועד סוכות, ויש הנוהגים לעשות זכר לשמחת בית השואבה, בליל י"ט בתשרי, יום הזכרון של הגר"א.