ברכת "שהחיינו" וברכת "לעשות סוכה" בארץ ישראל

ברכת "שהחיינו" וברכת "לעשות סוכה" בארץ ישראל

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון

מתוך ספר סוכת קטיף בהוצאת מכון התורה והארץ | תשס"ו

 

מנהגנו הוא לברך על מצות הסוכה בזמן שיושבים בה, ולא בזמן שבונים אותה. כך כותב הרמב"ם (הלכות ברכות יא, ח):

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד? העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה: אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין. מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר. ואימתי מברך? בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה.

אך מנהג ארץ ישראל היה לברך גם בשעת הכנת המצוה. בתלמודה של ארץ ישראל - תלמוד ירושלמי (ברכות ט, ג; סוכה א, ב), נמצאת ברכה על עצם הבניה של הסוכה, ולא רק בשעת קיומה: 

העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים: לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.

מעתה העושה לולב לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב. לאחר: לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.

העושה מזוזה לעצמו אומר: לעשות מזוזה. לאחר: לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובעה אומר: ברוך אקב"ו על מצות מזוזה.

(כך גם בתפילין, וציצית).

בתוספתא (ברכות ו, ט), והדבר מובא גם בתלמוד בבלי (פסחים ז ע"ב; סוכה מו ע"א; מנחות מב ע"א), מופיעה ברכה אחרת שמברכים בעת עשית סוכה: "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו,  נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו וציונו לישב בסוכה". ברכת שהחיינו היא על כך  שהגענו לזמן בו אנו חוגגים את חג הסוכות ומתחייבים במצוותיו. אך הברכה: לעשות סוכה, היא על הכנת המצוה והכשרתה לימי החג. בעלי התוספות (מנחות מב ע"ב ד"ה ואילו) כותבים שלפנינו מחלוקת תלמודים, ובבבל לא ברכות ברכה ייחודית על בנית הסוכה.  

בארץ ישראל, גם ההכנה למצוה, הכשרת הכלים למצוה, גם היא חלק מהמצוה, ולכן מברכים גם על כך. בארץ ישראל גם חיי החומר הקשורים לקיומה של מצוה, מקבלים מעמד כחלק מהותי מהמצוה, ועל כן מברכים גם על הכנת המצוה, בו בזמן שבחו"ל רק מעשה המצוה עצמו לא ההכנות אליו, רק הם מתקדשים. בארץ ישראל, המצוה וההכנה לה הם כיחס העץ והפרי, וכפי שהיה אמור להיות בטבע לפני שהאדמה קוללה. "עץ פרי עושה פרי למינהו"- שיהיה טעם העץ כטעם הפרי (ספרא בחוקותי א, א). " כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותו" (הראי"ה קוק, אורות התשובה, ו, ז).

כיום כאמור, אין נוהגים גם בארץ ישראל לברך בשעת הכנת המצוה, אלא רק בעת קיומה בפועל, אך בעת בנית הסוכה והשמחה שעמה יש לחוש את אותו נעם מיוחד שבעשיה לקראת ימים גדולים: "מוטחים אנו בבירור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, ואורחות החיים המעשיים, לא יהיו גורמים לחוץ (=לחצוץ) בעד הנועם האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותן מן הכח אל הפועל (הראי"ה קוק שם).