בין פרשת בשלח לט''ו בשבט

בין פרשת בשלח לט''ו בשבט

הקשר בין ירידת המן בפרשת בשלח למצוות התלויות בארץ, ומכאן גם הקשר לט"ו בשבט

הרב אהוד אחיטוב |

בפרשתנו, הקב"ה משיב לישראל המתלוננים ומבקשים אוכל (שמות טז, ד): "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". מהביטוי "הילך בתורתי אם לא" מדייק האברבנאל, שמטרת ירידת המן הייתה שיעסקו בתורה, בלי צורך לדאוג למזונותיהם, וכלשון האברבנאל: "לימד שהיה נותן להם את המן כדי שיהיו פנויים מבקשת מזונותיהם ויתעסקו בתורה שהיה עתיד לתת להם בסיני".

את דבריו הוא מבסס על דברי המכילתא דרשב"י (פרק טז): "היה אדם יושב ושונה; ואינו יודע מאין יאכל וישתה?! ומאין ילבש ויתכסה?! הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שנייה להן לאוכלי תרומה".

 

את הקשר בין אוכלי המן לאוכלי תרומה, מבאר האברבנאל על פי הפסוק בדברי הימים (ב, לא ד): "ואמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים הלוויים למען יחזקו בתורת השם". בפסוק זה מזרז חזקיהו מלך יהודה את ישראל לתת מתנות כהונה, כדי שיהיה להם פנאי להתמסר לעבודת ה'. נתינת מתנות כהונה נועדה לכך שתהיה לכוהנים פרנסה ויהיו פנויים לעבודת ה', כפי שירידת המן מהשמים נועדה לכך שתהיה לישראל פרנסה ויתפנו לעסק התורה. 

 

אולם ה"שפת אמת" (בשלח תרנ"ו) כותב שהשוואת המכילתא היא בין אוכלי המן לאנשי ארץ-ישראל, האוכלים פירות שהופרשו מהם תרומות ומעשרות; כיוון שכשם שבמן הייתה קדושה, כך בפירות אלו "נשאר בהם רושם קדושה. ולכן אין תורה כתורת ארץ-ישראל. לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ, ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה".

אכן בנו של ה"שפת אמת", רבי אברהם מרדכי זצ"ל, כבר זכה לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות. היה זה בביקורו הראשון בארץ, בעת פגישתו עם הגראי"ה קוק זצ"ל. במעמד זה התעוררה השאלה, האם האדמו"ר צריך לברך "שהחיינו" בגלל שהוא מקיים מצווה זו בפעם הראשונה בחייו. האדמו"ר מגור זצ"ל סבר שאין לברך "שהחיינו", אך הגראי"ה קוק זצ"ל סבר שעליו לברך "שהחיינו", בהצטרף לקיום המצווה גם השמחה על ההגעה לארץ-ישראל. האדמו"ר עצמו סיפר שהוא ביטל את דעתו מפני דעת ה"מרא דאתרא", ובירך בהתרגשות ברכת "שהחיינו", על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה בחייו. (סידור ה"שפת-אמת", מועדי הראי"ה, מהדורת תש"ע עמ' 206).

 

פתחנו בקשר בין ירידת המן בפרשת בשלח למצוות התלויות בארץ, ומכאן גם  מובן הקשר לט"ו בשבט, שלעובדת היותו ראש השנה לפירות האילן יש משמעות הלכתית לגבי תרומות ומעשרות, ערלה ונטע-רבעי. כמה מיוחד הוא תיאור סדר יומו של הגאון האדר"ת זצ"ל ביום זה (נפש דוד אות טו): "ביום חמשה עשר בשבט, למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובגמרא ראש השנה (יד ע"ב) והלאה, וחזרתי לחדש דבר מה כפי ערכי, ויהא חשוב כקיום המצוה במעשר אילן, והתפללתי לד' שיזכני באותה המצוה בפועל ממש מן התורה. ומאז נראה לי, שמה שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב, שלא לומר בו תחנון, הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדברי חז"ל על הפסוק שתי לבך למסלה דרך הלכת, עשי לך ציונים".