">

על כנפי השכינה

על כנפי השכינה

אודות מסירות הנפש של אחינו גיבורי התהילה תושבי חבל עזה, על הנסים והנפלאות שהקב"ה עושה עמנו ערב ובקר וצהרים. אלו פינו מלא שירה, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו. 

הרב יגאל קמינצקי |
הקדמה 
פעמים רבות אנו נשאלים בדבר הנסים שהקב"ה עושה עמנו, מקננת בתוכי התחושה שאיננו עושים מספיק "פרסומי ניסא" בהקשר לנסים אלו, חובה עלינו להרבות לספר על נסיך שבכל יום עמנו - ערב ובקר וצהרים, על מנת שכל עם ישראל ישמע וידע להלל, לשבח, לפאר ולרומם למי שעשה ועושה לנו את כל הנסים הללו. 

אמת, עברנו יחד עם כל עם ישראל אסונות כבדים, אך אם נבחן את פוטנציאל ההרס והחורבן שתוכנן, והופעל נגדנו בשנים הללו, נוכל להבין את גודל הנס ונזכה להודות להקב"ה, כשם שאנו מודים לו על הקמת המדינה, ועל ההצלה במלחמות השונות, למרות הקשיים הייסורים והקורבנות. 

נסים ונפלאות 
אנשים נוטים לחשוב שאנחנו תושבים בחבל עזה נמצאים כשנתיים בלבד במלחמה, אך שוכחים שבעצם המלחמה הנוכחית מתנהלת כבר כחמש עשרה שנה, מאז תחילת האינתיפדה הראשונה. משמעות העניין עבורנו שהמלחמה פושטת צורה ולובשת צורה. את המלחמה בחבל עזה, בתקופה האחרונה, ניתן לחלק לשלוש תקופות: א. מתחילת האינתיפדה ועד להסכמי אוסלו. ב. מהסכמי אוסלו ועד לר"ה תשס"א. ג. מר"ה תשס"א ועד ימינו. 

את התקופה הראשונה עברנו במשך כמה שנים, תחת מטר של אבנים, בקבוקי תבערה, צמיגים בוערים, סכינים והתקהלויות, כשאנו המתיישבים, עוד טרם סלילת כביש עוקף כיסופים, חוצים מידי יום את כל רצועת עזה לכל אורכה, דרך מחנות הפליטים: דיר אל בלאח, אל בורג', אל מועזי, שכונת סג'עיה שבפאתי עזה, בית חנון ועוד, על נשינו טפינו וילדינו. בתקופה זו נרצחו מיטב חברינו הי"ד. 
בתקופה השניה היינו כבר עדים לשימוש גובר והולך בכלי נשק ואמצעי חבלה שסופקו לאויבנו או הוברחו על ידם. זו תקופה בה היינו עדים, ולפעמים אף שותפים, למאבק עם הרוצחים / "השוטרים" הפלסטינאים. ה"שלום" שפרץ והרצון ל"שמור את ההסכמים" בא על חשבון בטחון המתיישבים. תקופה זו לוותה בפיגועים לא מעטים. 

מאז ר"ה תשס"א אנחנו נמצאים בתקופה השלישית, בתוך מלחמה ממש: מלחמה בדרכים על חופש התנועה והבעלות על הדרכים וצירי המעבר. מלחמה סביב ובתוך הישובים בנסיון להפחיד ולהסיג את ההתיישבות, חדירות וירי לעבר היישובים, מבני ציבור ובתים פרטיים. מלחמה על הגבולות ועמדות השמירה של צה"ל, חפירת מנהרות, הטמנת פצצות, ירי בלתי פוסק וכיוצא באלה. מלחמה זו גבתה מאיתנו ומעם ישראל קורבנות ונפגעים רבים.
 
בכל התקופות, ובמיוחד בתקופה זו, ראינו נסים ונסי נסים. עד לאחרונה נורו על ההתישבות בחבל עזה למעלה מ- 1500 פצצות מרגמה, פוטנציאל אדיר של הרס וחורבן, כשבפועל מפצמרי"ם, לדאבוננו, אלו נהרג חייל אחד, ילד נפצע קשה, ועוד כעשרה אנשים נפצעו קל. אכן על כל הרוג ופצוע הכאב הסבל והייסורים גדולים ועצומים, אך אסור בשל כך להתעלם מן הניים הרבים שקורים עמנו. מי שעוקב מקרוב אחר ניסיונות הפגוע, יווכח לראות את יד ה' המשגיחה ומצילה. 

רואים בפועל כיצד הקב"ה בכבודו ובעצמו לוקח כל פצמ"ר וכל כדור ומניחו במקומו. ספורי הפצמרי"ם מדהימים, כל פצצה והספור שלה: פצמ"ר שנפל בין שתי נשים ותינוק - ולא התפוצץ. פצמ"ר שנפל לתוך קרוואן של חיילים, ורסקו לגמרי שתי דקות לאחר שעזבה אותו קבוצה של כעשרה חיילים. פצמ"ר שנפל במגרש משחקים של בית ספר, במקום ששתי דקות לפני כן היה הומה ילדים. פצמ"ר שחדר את הגג והתפוצץ בתוך האסלה, שבלמה את כל הרסיסים, בשעה שמסביב היו כל בני הבית. פצמ"ר שחדר לבית וריסק את חדר האמבטיה רגע לפני שבעלת הבית נכנסה לשם. פצמ"ר שנפל במרחק מטר אחד בלבד מאשה והתפוצץ, אך ב"ה אף רסיס לא פגע בה. פצמ"ר שהתפוצץ בחממה של מצעים מנותקים בין קבוצה של חמשה משגיחים, כשהעציצים המלאים בחול סופגים את כל הרסיסים ואף אדם לא נפגע, ועוד ועוד ועוד. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". 

כל מציאות חיינו לאורך כל התקופה הנה נס אחד גדול של השראת השכינה בחבל עזה. מסירות הנפש העצומה של חיילי צה"ל ומפקדיו באזור, אחת היא עם מסירות הנפש העצומה של כלל המתישבים. מסירות זו יוצרת כאן חיים בצילא דמהמנותא, לא רק שבוע בשנה בחג הסוכות, אלא לאורך כל השנה במשך כל השנים הללו. 

אכן זהו הנס והפלא שמתיישבי חבל עזה שעברו ועוברים כל זאת, ממשיכים לחיות לבנות ולהאמין. מי היה מאמין שבתקופה זו גדלה הקליטה בחבל במאות אחוזים. ישובים נבנים ופורחים. אכן "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". במצרים נאמר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ואנחנו רואים זאת עין בעין. 

חבל עזה - מקום ושורש האמונה 
בהסטוריה של עם ישראל, ארץ פלישתים היתה המקום היותר קשה לכיבוש ושליטה. הרד"ק (בראשית כו, כג) כותב: 
"כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר יצחק בארות כרצונו אין מוחה בידו... וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם, אבל ארץ פלישתים אף על פי שהיא מארץ ישראל, לא הוחזקה בידם, ולפיכך רבו עמהם על הגבול וכל זה להודיעם כי לבניהם לא תהיה מוחזקת בידם כולה, אעפ"י שחלקוה, לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלושה גוים, את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני". 
מדברי הרד"ק אנו למדים שהאחיזה בחבל עזה קשה, ודורשת מאמץ התיישבותי מיוחד יותר משאר המקומות בארץ ישראל. 

היום, לאחר שזכינו לשוב לחבל ארץ זה, ברור לכולם שבחבל עזה עוסקים באמונה, בארץ ישראל נטו, היינו במצוות ההתיישבות לשמה, ולא מצד סיבות או שיקולים אחרים בחבל עזה. אין כאן את ההיבטים הביטחוניים של הגולן, ואת החייץ הביטחוני של הבקעה. כאן כביכול המצב נראה הפוך: כאילו המציאות שלנו בתוך מליון ערבים רק מייצרת בעיות בטחוניות. אין כאן מקורות מים כמו בגולן או מאגרים כבהרי יהודה ושומרון. 
אין כאן נוסטלגיה והסטוריה כמו ביהודה ושומרון (למרות שאנחנו יודעים מן התורה שהאבות: אברהם ויצחק הסתובבו בגרר, המזוהה באזור שלנו, אכן בכניסה לגוש קטיף מצוי כפר ערבי בשם "אל גררה"), יחד עם זאת הציבור כמעט איננו מכיר את האזור. 
אין כאן נופים כמו ביהודה שומרון והגולן. אין כאן קדושה כירושלים חברון וכדו'.
כאן יש ארץ ישראל נטו. כאן שורש האמונה. כאן הכל מתבסס על ההבטחה האלוקית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "וירישתם אותה וישבתם בה". 

מצאנו שבמקום גדולתו - שם אתה מוצא ענותנותו. אולי גם להיפך - במקום ענותנותו שם אתה מוצא גדולתו. דווקא בחבל עזה הנמצא כביכול בעמדה נחותה כ"כ, אתה יכול לראות את ההשגחה האלוקית בכפל כפליים. שאלו אותי פעם: כיצד אתם חיים בגוש קטיף בתוך כל הלחץ הזה? השבתי, שכאן יש הכי חיים; כאן תמצית החיים. אומנם ירושלים זה המקום בו ניתן הכי הרבה להתקרב לרבש"ע, אך המקום כרגע בו בפועל הכי הרבה קרובים לרבש"ע זה גוש קטיף. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום". ככל שקרובים יותר לרבש"ע, כך יותר חיים. שהרי ישנם כמה דרגות של קרבה לרשב"ע: 
א. המגורים בא"י: כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה (כתובות קי ע"ב). 
ב. עבודת האדמה בגוש קטיף: מי שקשור לעבודת האדמה מחובר יותר לרבש"ע. וכדברי הגמ' (שבת לא ע"א) "והיה אמונת עיתך חוסן ישועות וכו'… אמונה זה סדר זרעים" וכותב שם תוס': "שמאמין בחי העולמים וזורע". בנגוד לשכיר ששכרו מובטח כל חודש ואפילו לעצמאי שקיימות אצלו תנודות כלכליות אך הן איטיות יותר, החקלאי מרגיש בכל רגע, את התלות והקישור לרבש"ע, לפי שפרנסתו תלויה בגורמים רבים כמו: מזג אויר, גשמים מחלות וכו'. הוא יכול לאבד את פרנסתו ברגע מפגעים וממזיקים, שנגרמים בדרכי הטבע ללא שליטה אנושית. 
ג. חיים במקום סכנה: הגמ' (קידושין פב ע"א) אומרת: החמרין רובן רשעים, והגמלין רובן כשרין, הספנין רובן חסידים. וכותב רש"י במקום: הגמלין רובן כשרים - שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום. הספנין רובן חסידים - שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין. 

גוש קטיף הוא המקום היחידי בו מתקיימים ביותר שלושת התנאים האלו. א. התיישבות בארץ ישראל והחיים באזור. ב. האזור ברובו הנו אזור חקלאי שרוב ישוביו חקלאיים, וגם מי שלא חקלאי בפועל, קשור הוא מאד לעובדי האדמה. ג. כל מי שגר בגוש קטיף חי במקום הסכנה על כל המשתמע מכך: מבחינה רוחנית - מנער ועד זקן טף ונשים, כל אחד מתפלל שנים ממעמקי לבו לרבש"ע בדרך ובבית, יום יום משבר לבו למקום, מודה על שעבר וצועק על העתיד. מבחינה בטחונית - נקיטת הזהירות מתוך מודעות ואחריות למצב ולאזור, התמודדות עם קשיים ומיגבלות שדורשים אומץ מעשי ושקט נפשי, נשימה ארוכה לאורך הדרך, למרות הידיעה שהיא ארוכה ומפותלת. 

התשובה לחבל עזה 
תוקף האחיזה בחבל הוא חיוב בלתי מתפשר מצד ריבונו של עולם, תביעה מוחלטת מעם ישראל שיש בה הכרח אלוקי. זאת למדנו מדברי הרשב"ם (בראשית כב, א): "ויהי אחר הדברים האלה… אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והאלהים נסה את אברהם...כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך". 
כשאחיזתנו בחבל עזה נחלשת, ריבונו של עולם מביא אותנו בדרכים עוקפות, ולעתים קשות להתעורר ולהחזיק בארץ על אף התנאים הקשים, לבוא להכרה מהי הארץ ומהן מעלותיה האלוקיות, וכך מביא הרשב"ם בהמשך דבריו על פי המדרש הנ"ל: 
"וכן במדרש של שמואל: ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב את שבע כבשות הצאן תקח מידי אמר לו הקב"ה: את נתת לו שבע כבשות חייך שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן. ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן שמשון חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין. ד"א שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים".
 
מהטעם הראשון שמסביר המדרש ניתן ללמוד שחתימה על הסכמים שיש בהם ויתור לגויים על חלקים מא"י כולל חבל עזה, נולדים בעם ישראל רפיון וחולשה במלחמות. מההסבר השני במדרש אפשר ללמוד שצדיקים ישרים וגבורים מעמנו, נרצחים ע"י גויים לעת הזאת, חולשה המאפשרת את הפגיעה בעם ישראל. מטעמו השלישי של המדרש ניתן אולי להבין שההרס בהר הבית ואסור העלייה להר, עיכוב בנין ירושלים ותוקף אחיזתנו בה - סיבתם הפקרת חבל עזה. כי בנין ירושלים הוא מתוך בניין כל ארץ ישראל ששורשו נעוץ בחבל עזה. מכאן לטעם הרביעי שהמעכב את בניין המקדש והחזרת השכינה לציון הוא חטאנו כלפי חבל עזה. 

בישיבתנו הבלתי מתפשרת בחבל עזה יש את התשובה המתאימה והאמיתית לתיקון הוצאת דיבה על חבל ארץ זה, שראוי הוא להתיישבות וברכת הארץ חלה עליו כמו על שאר חלקי הארץ, בברכת העת הזאת של קץ מגולה בשיבת הבנים לגבולם. במסירות הנפש שלנו ומעשה אחיזתנו בחבל עזה אנו עוזרים בפועל לתקן את כל אלה. צריכים אנו להשתדל לסחוף את כל עם ישראל אחרינו ואז בע"ה ניוושע ונגאל במהרה.  


* * * 


יבורך "מכון התורה והארץ" שבכפר דרום אשר פועל למען חקר והסברת מצוותיה של הארץ, ובין היתר מתמיד בהוצאת העלון "אמונת עתיך". יישר כוחם של כל חוקרי המכון בקביעות הלימוד והעמקת התורה - תורת ארץ ישראל ומצוותיה, להרבות בחיבתה ואהבתה כשליחים לפני המחנה. התורה היא שמרוממת ומשיבה אותנו אל ההבנה מהו חבל עזה וארץ ישראל כולה בשבילנו. יבורכו העוסקים במלאכת שמים זו: ההנהלה, הרבנים, אנשי המחקר, עובדי המכון וצוות המדרשה. 


תזכו להגדיל תורה והלאדירה בישראל בשביל ארץ ישראל. 

כה לחי!